שיחה עם שיראל הורוויץ על לקראת תערוכתה ״שידרה״

הילה טוני נבוק

בסטודיו

על השולחן בכניסה לסטודיו של ממתינים מאפים. ליבי מנבא לי טובות. עם בורקס תרד ביד, אני מתקדמת פנימה.

הילה: "שיראל, אני מופתעת למצוא אצלך פסלים. מאיפה הם הגיעו? חשבתי שאת עושה רק פרפורמנס."

שיראל: "לאורך השנים נעתי בין כל מני מדיות. הדבר המשותף לכולן הוא העיסוק במפגש בין גוף, עיר וסביבה. נסעתי לסדרת רזידנסיים בחו״ל, ופתאום האופציה לעבוד בזמן תגובה פחות מיידי, והאפשרות לשקוע בעיכול איטי יותר של תהליכים, עניינו אותי. בנוסף, אחרי שנים של עיסוק במיצג, געה בי געגוע לחומר, למשהו שקיים פיסית בעולם - למפגש של גוף וחומר וגם ליופי ולחושניות, אני מודה. רציתי לבצע פעולה בסטודיו שתניב אובייקט."

על מבנה מתכת אפור, גבוה ממני, שמזכיר יצור-מדף מרובה זרועות, מונחים מיבנים נוספים. הם שבריריים למראה ועשויים מתחביר של קונסטרוקציות עץ עדינות, דבק פלאסטיק, ופיגמנטים.  

הילה: "בא לי לגעת בזה. אפשר?"

שיראל: "לא."

הילה: "טוב בסדר, אז ספרי לי על התהליך שממנו הפסלים האלה נוצרו."

שיראל: "תחילת הפעולה נבעה מההנאה החושנית של המגע בדבקֿ. הדבק הוא כתם שמתפשט. בשלב מסויים הייתי חייבת לתחום אותו, להגביל אותו. הקוויות שקיימת ברישומים הובילה אותי לייצר את פסי התחימה השחורים. מטרתם לתחום ולשים גבול, אבל הם גם מגנים על היריעות. זה לא היה קל כי הדבק מתנגד לגבולות, הוא רוצה רק להתרחב. 

בניתי את הפסלים במצב שטוח ואז הרמתי אותם. רגע ההתרוממות עיוות אותם, ומאד אהבתי את המחשבה שלמרות שבניתי את הפרספקטיבה נכון בדו-מימד, במעבר לתלת מימד התקבל עיוות לא צפוי. חשבתי שהוא מכניס עוד כח של התנגדות לתוך העבודה. יכולת השליטה שלי התערערה והייתי חייבת לקבל את זה, לפעול בטווח האפשרי. ניסיתי למצוא נקודות איזון כך שהמבנה המעוות לא יקרוס – קצת כמו ללמוד לחיות עם מגבלה. הדבק רגיש מאד לשינויי טמפרטורות ולכן העבודות נמצאות במצב השתנות תמידי של התרחבות והצטמצמות. הדבק והעץ זזים."

הילה: "כמו הגוף בעצם?"

שיראל: "כן, לגמרי כמו הגוף. הם נושמים, הם משמינים ומרזים, מתכופפים, נמתחים. הטונאליות הציבעונית מכוונת גם לשם, עם הבלחות של צבע רווי יותר. נקודות החיבור הם כמו מפרקים, והדבק הוא כמו עור מתוח. אם מתקרבים רואים עליו טקסטורות עדינות שהתבעתי כמו עור פיל, קרוקודיל ונחש. אל תדאגי, זה לא באמת עור פיל, קרוקודיל או נחש."

הילה: "טוב שהבהרת." 

2- בבית

בבית, יום או יומיים אחרי הפגישה בסטודיו, נזכרתי בשם התערוכה - "שידרה". שידרה שמחפשת חוט. שידרה שמתפרקת לחוליות - אחת ועוד אחת ועוד אחת. זה מביא אותי לחשוב על הפסלים-מבנים שיצרה שיראל, שמנסים לעמוד, להחזיק מעמד - או לפחות להעמיד פני עומדים. להזכיר לעצמם לא לקרוס. אם יצפו בהם מספיק אנשים, אולי הם יאמינו שזה אפשרי.

3 - בגלריה

חלל הגלריה מחולק. בחלק הקדמי ריצפת שומשום ביתית ושלושה רישומים קוויים של גוף מפורק המתחבר לאוביקט. אני מנסה להשלים אותם לכדי גופים שלמים, אבל הם חוזרים ומתפרקים לי. הרגל משתהה מעט לפני החצייה והדריכה על משטח אפור וסטרילי - חוצים את הגבול שבין להתבונן בתצוגה ללהיות חלק ממנה.

הילה: "ההליכה על המשטח האפור מזכירה לי רקע פוטושופ. היא מעצימה את תחושת התצוגה. זה משהו שכיוונת אליו?"

שיראל: "בהחלט. רציתי לייצר חוויה של בידוד, בדיוק כמו שהרישומים ממוקמים בחלל ריק. האפור מדגיש את המודולריות של הכל, את תחושת 'המודל'. רציתי לפתוח אופציה למשחק ולהכניס תנועה לחלל. שבתוכו אנשים יהפכו יותר מודעים לגוף שלהם, לקנה המידה שלהם, לאופן ההליכה ולפגיעות של עצמם."

בעומק החלל, על מדף מתכת, משורטטת כף יד בקווי עץ דקים. עם כל צעד לקראתה, נפתחת כף היד לקראת הצועד. האצבעות החלולות נדמות לקו רקיע של עיר דימיונית. אני פורשת את כף היד שלי מולה, ועכשיו גם היד שלי נדמת לי לרגע לעיר קטנה - החריצים בידיים, רחובות. אני מסתובבת שוב לקראת המבנים וחושבת שלמרות הפריכות שלהם, אם יכולתי הייתי נכנסת לתוכם. אני סומכת עליהם - האוויר והריק שהם כל כך חוששים ממנו הוא החלק המהותי שמגדיר אותם, הוא זה שנותן להם את יכולת העמידה.